בהתאם לכתביו של קורצ'אק, אחד העקרונות המנחים אותי כמורה חדשה הוא מתן מרחב קשוב לתלמידות ולתלמידים ללמוד מן הניסיון האישי שלהם. כפי שאני עושה בטבעיות עם קשישים או עולים שמבקשים עזרה, כך אני רואה את תפקידי עם ילדים: עליי לתת להם להתבונן סביבם ולצבור ניסיון, לשמש אוזן קשבת לבקשת עזרה, לתרגם להם את סימני הדרך שאינם מבינים. עליי לקבל על עצמי את הסבלנות ואת הנימוס לאפשר להם ללכת בעולם בקצב שלהם. לתת להם מרחב חקירה, לכבד את התהליך אותו הן עוברות ועוברים. לאהוב אותם ללא תנאים.

פני ארבל

​

השילוב בין תשוקת המורה לתחום הדעת והאהבה לילדים, זה הקסם שצריך להתחולל בכיתה בניסיוני לדמיין "מי היא מורה טובה". תמיד אהבתי את הטבע, תמיד רציתי לשהות בו, לעסוק בו, אך הרצון להמשיך ללימודים מתקדמים במדעי החיים  ומה שהניע אותי לעשות הסבה להוראת תחום הטבע, היו המורים שהיו לי, בדמותו של אליעזר שמאלי. הראשון שבהם היה יהודה, המורה שלנו לטבע בכיתה ו'. יהודה היה מגיע לכיתה עם מימיה אחת ותיק חאקי על כתפיו והיינו יוצאים החוצה. למעט ימי סופה ושרב, בילינו בחוץ. למדנו על טבע בטבע. אהבתו לטבע ואהבתו אלינו, תלמידיו, הן אלו שגרמו לכולנו לחכות בהתרגשות ובציפייה לשיעור הטבע הבא.

 ליאת גדרון-הינמן

מה זה אומר להאמין בילד שלא מדבר? שלא הולך? שלא מסתכל עליי כשאני מדברת אליו? זה להחזיק בידיים שלי את האפשרות שלו בכלל לחלום. זה לתת לו מקום לגדול, להיות אדם, להיות יכול. לדעת שהוא מבין אותי, שהוא יכול לבחור, שהוא שלם בדיוק כמו שהוא. לפעמים זה אומר להחזיק את האמונה הזאת גם בשביל הילד עצמו. 

להאמין בילד כזה זה ללכת יד ביד אל הלא נודע, אבל לדעת ביחד שאפשר. ביחד לפתוח חלון אל העתיד. 

ולדעת שהעתיד הזה הוא לא פחות משמעותי מכל עתיד אחר. 

שיר הוכרמן

ואני אוסיף: מורה ותלמידו. ציטוט כה פשוט שטומן בחובו משמעות גדולה. עבורי המשמעות היא שאין כלי בסיסי ובעל כוח רב יותר בחינוך מכלי האהבה. אנו כמורים, יכולים לבקש לשנות את תלמידינו ולהקנות להם ערכים וכלים כאוות נפשנו, אך ללא האהבה שתחבר, תקשור ותפתח את הלבבות, קשה יהיה לעשות ולו את השינוי הקטן ביותר.

כפי שמערכת יחסים זוגית קרובה ועמוקה יש לה כוחות להזיז את הלב, לפתוח את הראש, ולהביא לשינוי, כך גם מערכת יחסיהם של מורה ותלמידיה. כשניתן אהבה ונבסס את יחסינו עליה, דלתות ייפתחו והדברים יקרו מעצמם. יצופו השאלות, הסקרנות, הבקשה לעזרה והצוהר לשינוי.

האתגר הגדול הוא לזכור את האהבה גם ברגעי השבר והייאוש, ושם גדולתה של המורה הטובה.

אור שיטה

כיצד ידע רבה כי אביי ורבא עתידים להיות "רבנן"?

תשובתם של אביי ורבא מגלה את העיקרון של "חינוך דינמי" - הם אינם עונים על שאלת רבה תשובה מוכנה, מבוססת על שינון של החומר הנלמד, כפי שלימדו אותם, אלא כל אחד מהם משתתף באופן פעיל בתשובה ומביע בדרכו האישית את הדרך שבה הוא חווה את מציאות הבורא. גם אם תשובתם ילדותית במקצת, היא אישית ומקורית, אינה מבוססת על דפוס של שינון ולא מעתיקה משהו שהם עצמם אינם שותפים לו.
בתהליך של חינוך דינמי - המטרה היא לעורר את תודעתו האישית והתעניינותו של החניך ולהדריך אותו לחפש בעצמו את דרכו להבנה והתעמקות, על ידי מתן כלים מתאימים. 

יניב קידר

​

אני חושבת שתפקיד המורה הוא לתמוך בתלמידים, לעזור להם להכיר את המקצוע ולהתחבר אליו, לעודד סקרנות ולייצר גירוי באהבה. 

למידה היא תהליך אישי וראוי שיהיה בה מרכיב של חופש, כך שכל תלמיד יוכל לבחור במודעות כיצד לגשת אליה. בסופו של דבר האחריות ללמידה היא על התלמיד, לכן, תפקיד המחנך הוא גם להאמין בתלמידיו, ביכולתם ובכישוריהם.

אומרים "תקשיבו!", אבל אי פעם לימדו אתכם להקשיב?פעולה בסיסית וכה מורכבת; אנו מפריעים לאחר בדיבורו, חוזרים בראשנו על התגובה במקום להקשיב, חסרי סבלנות למשפטים ארוכים, או מאבדים קשב בהמולה קולנית ומעייפת. הקשבה אמיתית היא מיומנות חשובה למורה, וכזו שתסייע לתלמיד. כיצד נוכל להקשיב  בתבונה? נוכחות, התעלמות מ"רעשי רקע", ומיקוד תשומת הלב ללא שיפוטיות. הקשבה היא אינה תכונה נתונה שירשנו. היא "שריר" שאפשר לפתח - ולשימושכם מובאים כאן מספר תרגילי הקשבה. נדמה לי שבנוסף לחיזוק ההקשבה אצלנו, חשוב לא פחות שנקנה אותה לתלמידנו.

תרגול הקשבה:

איך אני מקשיב? בקשו מאנשים קרובים לספר לכם על עצמכם. איזה מן מקשיבים אתם? 

זכות השתיקה: תרגלו במשך שבוע 3 דקות של דממה ביום. הקשיבו לקולות החיצוניים ולמחשבות. בחנו את התחושות שלכם.

להתאהב ב"רעש": בחרו צליל יומיומי שהוא בעינכם "רעש"; מכונת הייבוש, תנועת רכבים ... נסו לשנות את השיפוט תוך הקשבה לצליל, ולחפש בו גוון מעניין.

​

עבורי, בימינו ובמקום שבו אנו חיים, "סובלנות" היא סגולה שנעשתה לקלישאה חלולה שאין לה דבר וחצי דבר עם המשמעויות שמורה פריירה. היא משמשת כמראית עין לתוקפנות קצרת־רוח שאין לה עניין להכיר ולכבד את השונה, כסיסמה שנשלפת כדי לחסל דיאלוג, הבנה וכבוד, וכדי לתקף כל עמדה שאין מעוניינים להעמיד למבחן הביקורת. פריירה מתאר גישה כזו בתור "דרך תרבותית לאפשר דו־קיום שאני בעצם סולד ממנו. זוהי אינה סובלנות, זו צביעות". סובלנות בדמוקרטיה אין פירושה שכל הדעות והרעיונות שווים, משום שאין הסובלנות סובלת אמונות ורעיונות שמקדמים אלימות, דיכוי, הומוגניות חברתית, אי־דעת וסירוב לדעת, קידוש הבורות, והערצה עיוורת לדמויות סמכות.

אבל כמורה לעתיד אין לי עוד את זכות־היתר לסלוד מסובלנות, להפך; תלמידינו זקוקים לאימון מתמיד ומתמשך בסובלנות שיאפשר להם לזהות תוקפנות וסמכותנות שמתחפשות לסובלנות, ולדעת כיצד ביכולתם להגיב אליה. "אימון" היא מילת המפתח, החולייה שקושרת הוראה ללמידה. עבור הפילוסופים ביוון העתיקה, "אימון" הוא מה שהופך אתוס לאורח חיים, לפרקטיקה יום־יומית שתכליתה להפוך את קיומנו בעולם ליפה (קרי: טוב). להתאמן בסובלנות פירושו לחיות אותה כיחס דינמי אל הסביבה בלא פרוטוקול שיקבע מראש כיצד לעשות זאת, משום שהאימון זוכה לתכניו וצורתו מידי תנאיי החיים הממשיים כאן ועכשיו. עלינו למצוא בכל פעם מחדש הזדמנויות להתאמן בסובלנות ולהדגימה במגוון הקשרים – בטקסטים ובתכני הלימוד שנבחרים לשיעורים, בניהול הדיון בכיתה, ביחסנו לתלמידים, להורים, לעמיתים ואף לעצמנו. כשאנו חיים סובלנות ומדגימים אותה בעצם מעשינו, אנו קורצים מהנסיבות סביבת למידה משמעותית, עבור תלמידינו ועבורנו גם יחד. זהו אותו מרחב שפריירה מתאר כדרוש למעשה הסובלנות.

ניר קדם

המשמעות של התכונה להיות "נוכח/ת" אצל המורה היא שהוא רואה את התלמיד ונמצא שם בשבילו, בתכונה זו נמצאים יכולת הקשבה, ההתבוננות ואמפתיה וכך המורה יכול לראות את התלמיד כפי שהוא באמת, לקלוט את מה שלא נאמר או את מה שלא נראה לעין. להסתכל על הייחודיות של כל אחד, על הצרכים והקשיים השונים להבין מהן התכונות, היכולות והכישורים החיוביים/ייחודיים שיכולים לסייע לתלמיד להשיג הצלחה/תפיסה חיובית בחיים. תכונות אלה נותנות למורה את היכולת להבין את התלמיד טוב יותר ומשם לעזור לתלמיד לפתח את הכישורים והיכולת שלו, לבנות ביטחון עצמי ולחזק את הדימוי העצמי שלו. תלמיד שמרגיש שהמורה שלו נוכח ונמצא שם בשבילו מרגיש שמכבדים אותו, שמבינים אותו, מרגיש שהמורה מתעניין בו ומבין אותו כאדם, ולא רק כתלמיד. זה מאפשר לו להרגיש בטוח יותר ולשתף פעולה ואפילו לעורר אצלו מוטיבציה ומאמץ. כל אלו יכולים לסייע לתלמיד להתפתח ולצמוח הן כתלמיד והן כאדם.

גד א

פרויד, אבי הפסיכואנליזה, ממקם את האנליטיקאי והמורה כאלו שעוסקים במקצועות בלתי אפשריים, משום שהם נידונים להשאר לא מסופקים. אולם, מוסיף פרויד, דווקא חוסר הסיפוק הוא זה שמחולל את התשוקה בבסיס הקשר שנוצר בין בני אדם.

ומה בין חוסר הסיפוק לרצון לדעת? מחד למורה ידע דיסיפלינרי עשיר ומאידך בורות הנוגעת לרצונות ולרגשות התלמידים.ות שלו. לכן, על המורה לאמץ את הבורות ולהשתמש בה באופן מושכל. משום שהבורות היא שמחוללת את הקשר האישי. הבורות של המורה היא המפתח לקשר האישי שיתפתח בינו.ה לבין התלמידים.ות, שכן היא תאפשר לו  להשאר בפוזיציה של ׳זה שרוצה ללמוד׳ עוד על התלמידים.ות, ותפנה מקום לדיבור שלהם ותהפוך אותם לבעלי הידע שמלמדים אותנו דבר או שניים (ואולי אף יותר) על נבכי נפשם.ן. מתוך הבורות וסימני השאלה של המורה תגיח מהתלמידים.ות המשמעות במילים על רגשות, תסכולים, אכזבות ורגעי אושר שלהם.ן, ותוביל למשמעות עמוקה יותר, כזו שיוצרת אהבה ואמון. התלמיד.ה ירגישו משמעותיים עבור המורה, ולהיפך.

לכן, עלינו כמורים, לדחות את הסיפוק המהיר בלהיות ״אלה שיודעים הכל״ ודווקא להתמקם כאלה שלא יודעים ורוצים לדעת וללמוד על הצעירים.ות שנמצאים.ות מולנו וחולקים.ות עימנו שעות רבות במהלך השנה. כי זוהי משמעות האהבה.

דנה

​

היום שהעולם נמדד בציונים ובהישגים, שכסף מדבר בכל מקום, נשכח הפן הרגשי שהוא כל כך חשוב, הוכח מחקרית שילדים שזכו למחנך, מדריך בעל אינטילגנציה רגשית גבוהה, זכו למקסם את
יכולתם בלימודים.
פן נוסף על חשיבות האינטליגנציה הרגשית במורים, שהילדים שמתחנכים אצל אותם מורים יש להם
מודל לחיקוי. ילמדו להביע, לחוש, ומתוך זה לנהל שיח, להיות קשובים לאחר, להיות יותר אימפטים
לשונה, הדבר ימנע חרמות, שיימינג, אותם ילדים יבנו חברה עתידית טובה יותר, שיש מקום גם לפן
הרגשי ולא רק התבונתי.
טיפ למורה לשכלל פן זה:
בואו נתחיל בשלב הבסיסי והחשוב: להיות קשובים לתלמידים ברמה אינדבדואלית, לשים לב לאלה
שהגיעו לבית הספר לא כתמול שלשום, לקיים שיחות אחד על אחד אפילו שיחה קצרה של
התעניינות. להקשיב למה שלא נאמר בשיחה, להיות ערניים מה קורה בשיעור ובהפסקות.
למורים שקשה להם לעשות זאת, עצה - התחילו לתרגל בבית על משפחתכם ששם החיבור הרגשי
יותר חזק וכשתרגישו ביטחון תעבירו זאת למסגרת החינוכית.

צופי זנד

בניית האמון עם התלמיד הוא תהליך ארוך בו חשוב להיות עקבי ולשדר אמון, בעיקר כשהתלמיד מפשל. דווקא אז, על המורה להעביר את המסר שהוא עדיין מאמין בו ויודע שהנפילות בדרך הן חלק טבעי בתהליך. על המורה אחריות גדולה להוות מקום בטוח והעוגן (לעיתים היחיד) עבור התלמיד ולא לאבד תקווה. האמונה בתלמיד אינה מותנית בהתנהגותו אלא נובעת מאהבה שאינה תלויה בהצלחתו.

אלעד שושן

יכולתנו להסתגל נמדדת בכל פעם שאנו נכנסים לכיתה עם מערך שיעור מושקע שהכנו מראש ומגלים שהמצב בפועל דורש התאמות. בין אם קרה משהו בשיעור הקודם, או שהתלמידים שמעו משהו בחדשות בהפסקה, או כי כמה מהם חולים, או עייפים. סתגלנות היא האיכות שמבדילה בין מורה שיחוש מתוסכל כשתוכניות משתבשות, לבין מורה שתראה במצב שנוצר הזדמנות נהדרת ללמידה.

כשעולה לדיון השאלה כיצד נכשיר את תלמידינו לקראת עתיד שטיבו לא ברור, חשבו על הערך הטמון בעצם היכולת לשמש מודל להתמודדות עם מציאות משתנה. על עצמי אני יודעת: הרעיונות הכי טובים, הדוגמאות הכי מדויקות, הסיפורים הכי נכונים, עולים בי תוך כדי תנועה, כשאני מתאימה את עצמי למה שמביאים התלמידים. לו הייתי כובלת עצמי לסדר שקבעתי מראש, לא היה עולה בידי למצותם.

ענת ברונר

מהי דוגמה אישית? האם מחנך יכול לקבוע לעצמו שחשוב לו לתת "דוגמה אישית" ופשוט לנהוג בהתאם לכך? התשובה לדעתי נחלקת לשתיים; מחד, בהיבטים טכניים, אכן המחנך יכול לקבוע לעצמו מהם הכללים אותן הוא רוצה להנחיל בכיתה ולדרוש מתלמידיו וכמובן לשמש דוגמה אישית ולקיימם בעצמו. "נאה דורש, נאה מקיים". מאידך, בהיבטים ה"עמוקים" כמו דרך ארץ, יחס מכבד כלפי כל אדם, אמון בתלמידים וכדומה, הדוגמה האישית של המחנך נמדדת כל הזמן וביתר שאת במצבי לחץ ומשבר. לכן, אינו יכול "לזייף" דוגמה אישית והדברים חייבים להיות חלק מהתנהלותו והווייתו של המחנך באופן טבעי. רק באופן זה, המחנך יהפוך מאדם שקבע לעצמו שחשוב לו לתת "דוגמה אישית" למודל לחיקוי עבור תלמידיו.

רז דהאן

מה אנחנו יכולים עוד ללמוד מהכותרת הכל כך מוכרת ומדוברת של קורצ'אק? הנה ניסיון לעבור רכיב-רכיב בטקסט הקצרצר הזה ולמצוא בו אלמנט, שיכול להאיר לנו תכונה חדשה ומשמעותית למורה הטוב.ה:

"כיצד": ה"איך" הינו הבסיס. כמורים חשוב שיהיו לנו הכלים והידע איך להתנהל.

"לאהוב": הרגש הוא הליבה. ללא הרגש אנחנו הופכים ממורים ומחנכים למרצים.

"ילדים": הילדים הם הסיבה. אנחנו כאן לא כדי ללמד מתמטיקה או ספרות. אנחנו כאן כדי ללמד ילדים.

"?": האלמנט שיכול לתת משמעות חדשה לטקסט מופיע דווקא בסופו. הוא אינו מילה, אלא בסימן פיסוק קטן – סימן השאלה. כמורים חשוב שנדע איך, שיהיה הרגש ושתמיד נשים את הילדים במרכז. אבל חשוב לא פחות, ואולי אף יותר, שתמיד יהיה לנו סימן שאלה בסוף. שתמיד נשאל, נתהה, נפקפק.

שתמיד נמשיך ללמוד.

ניר אפרימי

איש חינוך הופך למשמעותי כאשר הוא חורג מעצמו וחורג מהמוכר ומהמקובל, מחזיק את התקווה  והאמונה שהתלמיד יצליח עד שגם התלמיד עצמו יאמין בכך. עד אז צריכים לחרוג מהמוכר שלנו ולדעת להחזיק  ולהגיב בנחת, בשקט ובאמפתיה , רגישות למקום ולמצב של התלמיד ואף לנסות לראות את הדברים מנקודת מבטו.

הודיה לוי